(א) הקפת הראש והשחתת הזקן גם באלו כתב הרמב״ם שאסרם הכתוב מפני שעושין כן עובדי כוכבים עד כאן בפי״ב מה׳ ע״ז כתב כן וכן כתב הסמ״ג לאוין נ״ז:

(ב) ומ״ש גם באלו וכו׳. כלומר גם באלו דאין להם גלוי בכתוב ובדברי רז״ל שאסרם הכתוב מפני שעושין כן עובדי כוכבים כתב הרמב״ם מדעתו שאסרם הכתוב מפני שעושין כן עובדי כוכבים וע״ז השיגו דאין אנו צריכין לבקש טעם למצות מדעתינו כי מצות המלך הם עלינו אף אם לא נדע טעמם אמנם בספר מנין המצות סי׳ מ״ג מבואר דלפי שנתברר להרב שכך היו עושין כומרי העובדי כוכבים שהיו מגלחין שער הצדעים לבד הבין מדעתו כי גם זה אסרו הכתוב כדי שלא לילך בחוקת העובדי כוכבים ככתובת קעקע וגדידה ושריטה ודומיהם ומפני זה הוצרכו לבאר דהקפת כל הראש שמה הקפה דלא תימא דלא היתה האזהרה אלא שלא לגלח הצדעים בלבד ולהניח שאר השער כמו שיעשו כומרי עובדי כוכבים אבל כשיגלח כל הראש אין בזה איסור כיון שאינו עושה כחוקותיהם ממש קמ״ל קרא דבכל ענין הוזהר וכ״כ בסי׳ מ״ד במצות שלא להשחית הזקן וז״ל וזה ג״כ היה קשוט כמו שהוא היום מפורסם בקשוט נכרים שהם יגלחו זקנם עכ״ל ובספר המורה בחלק השלישי פ׳ ל״ז כתב ג״כ כיוצא בזה וז״ל והנה בארנו בחבורינו הגדול שהקפת פאת הראש ופאת הזקן אסור מפני שהוא תיקון כומרי ע״ז והוא הסבה ג״כ לאסור השטענז וכו׳ תמצא זה כתוב בספריהם עכ״ל הנה שהבין הרב טעם זה שכתב לפאת הראש והזקן ממה שראה בעיניו שכך עושין כומרי כו״ם גם ראה אותם כתוב בספריהם וכל זה כתב הרב בטעם המצוה כדי להגדיל האזהרה שמלבד הלאו המפורש בגילוח פיאות הראש והזקן עוד עובר בלאו דבחוקותיהם לא תלכו. והב״י כתב שדעת הרמב״ם דלפי שכתב לפניהם לא תאכלו על הדם לא תנחשו ואחריהם כתוב ושרט לנפש וכתובת קעקע ה״ז כמפרש שהקפת הראש והשחתת הזקן נאסרו מפני שהיו עושין כן עובדי כו״ם עכ״ל. ונכון הוא אלא שלא נמצא מזה בדברי הרמב״ם אבל מה שכתבתי הוא מפורש בספריו:

(ג) ופיאות הראש הם שתים וכו׳ משנה וגמרא סוף מכות וכפירש״י ומ״ש ואין חילוק וכו׳. בפ׳ שני נזירים (נזיר נ״ז) דכולי עלמא הקפת כל הראש שמה הקפה:

(ד) וכתב הרמב״ם שאינו חייב אלא בתער כו׳ ז״ל בסוף ה׳ ע״ז ומותר ללקט הפיאות במספריים לא נאסר אלא השחתה בתער עכ״ל וטעמו דלאחר ששנה התנא ברישא דין פיאות הראש והזקן תנא בסיפא ואינו חייב עד שיטלנו בתער ר״א אומר אפי׳ לקטו במלקט ורהיטני חייב ומפרש הרמב״ם דגם אפאת ראש פליגי והלכה כרבנן וטעמייהו דרבנן דבעי׳ תער בהקפה הוא כדתניא בתוספתא ומביאה הסמ״ג לאוין נ״ז. לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית פאת זקנך הוקשו יחד מה בהקפה לוקה הניקף אם סייעו למקיף מדכתב לא תקיפו דמשמע דאתרי קא מזהר רחמנא ניקף ומקיף כדאיתא פ׳ שני נזירין (נזיר נ״ז) אף בהשחתה כן ומה השחתה אינו חייב אלא בתער שהוא גילוח שיש בו השחתה אף בהקפה כן וס״ל להרמב״ם דמספריים כעין תער מותר לגמרי אין בו איסור כלל אבל הרא״ש פסק דבהקפה אפי׳ במספריים כעין תער חייב ופלוגתא דרבנן ור״א לא קאי אלא אפאת זקן והלכה כרבנן דאפאת זקן דוקא אינו חייב אלא בתער והך תוספתא דתני בה אפאת ראש נמי דוקא בתער ר״ל במספריים כעין תער קאמר ועיין בתוס׳ ריש שבועות משם למד הרא״ש לפסוק כן. וז״ל רש״י בפ׳ שני נזירין (סוף דף נ״ח) כעין תער שגזזו במספריים בסמוך לבשר כעין תער עכ״ל. וז״ל האגודה פר״י במספריים כעין תער אסור בראש ומש״ה כשמגלחים התינוקות יניח הצדעים עכ״ל:

(ה) ואחד מקיף וכו׳ סוף מכות ופירש״י מדכתיב לא תקיפו דמקיף וניקף במשמע ואוקמא רב ששת במסייע דאל״כ הוי לאו שאין בו מעשה דאין לוקין עליו. ומ״ש וכתב בספר המצות אבל איסורא איכא וכו׳ כ״כ הסמ״ג לאוין נ״ז דאפי׳ ע״י עכו״ם אסור להיות ניקף ולא אמרינן דקרא דלא תקיפו דמשמע תרווייהו מקיש ניקף למקיף כל היכא דמקיף בר חיובא חייב גם הניקף והיכא דמקיף לאו בר חיובא גם הניקף פטור ומותר אלא אפי׳ ע״י עכו״ם איכא איסורא אפילו לא היה מסייעו והיכא דמסייע חייב מלקות:

(ו) המקיף הקטן חייב פלוגתא דאמוראי פ׳ שני נזירים (נזיר נ״ז) ופסק כרב הונא דמחייב ומשמע דוקא קטן דאתא לכלל חיוב אבל להקיף את העכו״ם או את האשה שרי וכ״כ נ״י סוף מכות ע״ש ברא״ש ומביאו ב״י:

(ז) ואשה שהוקפה או שהקיפה פטור. משנה פ״ק דקידושין (דף כ״ט) ובגמרא (דף ל״ה) הני נשי הואיל ואינה בבל תשחית פאת זקנך שאין לה זקן אינה בבל תקיף ומה״ט ודאי עבדים דאיתנהו בבל תשחית את פאת זקנך איתנהו בבל תקיף.

(ט) כתב הרמב״ם האשה וכו׳ תחלה כתב רבינו דהאשה פטורה לדברי הכל ואח״כ כתב דלעניין איסור פליגי דלהרמב״ם איסורא איכא לאשה להקיף את האיש ואפי׳ קטן ובספר המצות התיר וטעמא דהרמב״ם מדחזינן דרב הונא דהלכתא כוותיה דהמקיף את הקטן חייב הניח לאשתו חובה להקיף לבניה ולטייה רב אדא בר אהבה דתקברינה לבניה ונענש רב הונא דכל יומי דרב אדא בר אהבה לא אקיים זרעא לרב הונא אלמא לית הלכתא כרב הונא בהא. וספר המצות ס״ל דהלכה כרב הונא ואע״ג דאיענש אין זה ראיה דאין הלכה כמותו דשאני קללת חכם דאפי׳ על תנאי היא באה:

(ח) וטומטום ואנדרוגינוס חייבים לקיים מצוה זו מספק ומכין אותן מכות מרדות אם עוברים עליה אבל ודאי דאינן לוקין מספק.

(י) כתב הרמב״ם שיעור הפיאות וכו׳ והסמ״ג הביא דבריו וכתב עליהם וז״ל ואומר אני שיש להתיישב בדבר משום דתניא בתוספתא דמכות יש תולש שתי שערות וחייב משום נזיר ומשום מקיף עכ״ל פי׳ דבריו דאי איתא דיש שיעור לפיאה כמ״ש הרמב״ם א״כ קשה הא ודאי דבתולש ב׳ שערות מן הצדעא אינו חייב כמו שחייב בתולש ב׳ שערות בשבת ובתולש ב׳ שערות מסימני טומאה דפיאה ודאי שאני דכיון שהניח השיער תו לא מיחייב אפי׳ תלש הרבה שערות אלא ודאי צריך לומר דמיירי במגלח תחילה כל השערות ולא הניח אלא השיעור של פיאה בלבד וקאמר דאם תולש אח״כ ב׳ שערות מן השיעור שהניח חייב והשתא צריך להתיישב דאם כדעת הרמב״ם דשיעור הפיאה האחד הוא ד׳ שערות אם כן למה אמר דבתולש ב׳ שערות חייב הלא אפי׳ בתולש אחת מן הארבעה נמי חייב כיון דלא נשאר שיעור פיאה שצריך להניח ואם אתה אומר דבתולש שער א׳ פטור כיון שנשארו ג׳ שערות אם כן לכתחילה נמי ליסגי בג׳ שערות אלא ודאי דלא נתנו חכמים שום שיעור לפיאה דלא כהרמב״ם דיש שיעור לדבר אלא צריך להניח כל השערות שגדלו במקום הפיאה באורך וברוחב ולכן אם תלש ב׳ שערות חייב משום בל תקיפו כך הוא דעת הסמ״ג באין ספק והב״י הוקשה לו דברי הסמ״ג ולא קשיא מידי. עוד הקשה ב״י על דברי הרמב״ם דארבע שערות הוא שיעור מועט ביותר ואפי׳ למקצת ספרי הרמב״ם דגרסי ארבעים שערות אכתי הוי שיעור מועט והביא פירש״י בסוף מכות דמשמע דשיעור רב הוא ואין לו ערך עם ארבעים שערות וכ״ש עם ד׳ שערות ואפשר דהרמב״ם לא יהיב שיעורא אלא לרוחב שיעור הפיאה ולא לארכה ורש״י לא איירי אלא בשיעור ארכה אבל בשיעור רחבה לא איירי ואף לרש״י יכול לגלח מקצת מרחבה של פיאה דכיון דמשייר מקצתו הרי אינו משוה אזנו לאחורי אזנו ולפדחתו והכי משמע מלשונו שכתב ואם הוא משוה ונוטל כל השער שבצדעיו וכו׳ משמע דוקא בנטלו כולו הוא דאסור אבל ליטול קצתו שרי וברוחב הפיאה איירי אי נמי באורך דכשהוא מגלח קצת הפיאה מלמטה אינו משוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו עד שיגלח מצד מעלה ונראה כיון דספיקא דאורייתא הוא יש ליזהר מלגלח הצדעים מכנגד שער שבפדחתו ועד למטה מן האוזן מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם וכל רוחב מקום זה לא תגע יד בתער או במספריים כעין תער עכ״ל וכן פסק בש״ע ודבריו ופסקיו אלה עולה בקנה אחד עם מה שכתבתי בפירוש דברי הסמ״ג שהשיג על הרמב״ם בשיעור הפיאות מן התוספתא דמשמע שצריך שיניח כל שיעור אורך הפיאות והרוחב כולו ואם תולש שתי שערות מהם חייב וכדין תולש שתי שערות בשבת וב׳ שערות מסימני טומאה והכי נקטינן אלא שצריך עוד לבאר משמעות הפסוק דלא תקיפו שלא יהא למעיין בו שום ספק בסוף מכות. ת״ר פאת ראש סוף ראשו ואיזהו סוף ראשו זה המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו פירש״י אחורי אזנו אין שיער כלום וכך במצחו אין שיער כלום אבל בצדעיו שבאמצע יש שיער ואם הוא משוה ונוטל כל השיער שבצדעיו למדת אחורי אזנו זהו מקיף סוף הראש עכ״ל. פי׳ דבריו הם כמ״ש בספר קרבן אהרן דסוף הראש מלפנים הוא סוף עיקר השיער שעל הפדחת ומצד האחור. הוי סוף עיקרי השיער שבאחורי הקדקוד (מקום הנחת קשר של תפילין) כי משם ולמטה שיער העורף הוא לא שיער הראש דעורף להדי צואר קאי וסוף הגלגלת שאחורי ראשו הוא מכוין כנגד סוף עיקרי השיער שעל הפדחת ונמצא שכל עיקרי שיער הראש הן נטועין בעיגול אלא שהצדעים שהם יורדים מכאן ומכאן הם מפסיקים העיגול שהצדעים מכלל הראש הם והם מחוברים ללחיים שהרי הקטן שאין לו שער זקן צדעיו מלאים שער הראש ובזה שער הראש לסוף הראש אינו עגול מפני שמפאת הצדעים יורד לכאן ולכאן וכאשר יסיר שער הצדעים ומשוה אותו עד סוף שער הראש שבמצח ובאחור תשאר כל ראשו מוקף סביב לבסוף ולהכי קרא הכתוב הסרת שער הצדעים כאשר הסיר אותו והשווהו עם סוף עיקרי השער שבאחורי האזנים וסוף עיקרי השער שבפדחת הקפת הראש וא״כ אמרו לא תקיפו פאת ראשכם ירצה לא תגלחו הצדעים מכאן ומכאן שבזה ישארו שערי הראש שבסוף בהקפה ופי׳ הפסוק לא תסבבו שיהיה שער ראשכם מוקף בסוף וזה בהסרת שער הצדעין אשר הוא סוף הראש כמ״ש עכ״ל:

(יג) אינו חייב עד שישחית בתער כלומר אבל במספריים כעין תער דליכא השחתה לא איירי ביה קרא ושרי אפי׳ לכתחילה מיהו כבר נתבאר דאף זה אסור לירא שמים אלא צריך לגלח שיניח קצת שיער:

(יא) ופיאות הזקן הן חמשה משנה סוף מכות על הזקן ב׳ מכאן וב׳ מכאן ואחד מלמטה ופירש״י ה׳ פיאות יש לו לזקן אחד למטה מן האוזן מקום שלחי התחתון יוצא ומתפרק שם ושם נקרא פיאה בחודו של לחי שבולט לחוץ ששם מתחיל הזקן וכל מה שלמעלה עד הצידעא בכלל פאת ראש הוא וב׳ השיבולת כל אחד מהן לסוף הלחי ונקרא פיאה ואחת מלמטה שיער שבין השיבולת באמצע הסנטר שלועזים קורים מונטו״ן עכ״ל ובגמרא מחוי רב ששת בין פירקי דדיקנא ופי׳ רש״י פרק ראשון של זקן היינו תחת האוזן מקום שהלחי התחתון יוצא משם ושם נקרא פיאה בחודו של לחי שבולט לחוץ ושתי השיבולת שבסנטר מקום חיבור שני הלחיים יש עצם קטן שמחבר הלחיים יחד שמכאן ומכאן נקרא פיאה שכ״א מהן לסוף הלחי הרי ב׳ מכאן וב׳ מכאן ואחת מלמטה הוא השיער שבין ב׳ השיבולת שבסנטר ופרק הוא בפני עצמו עכ״ל מבואר מפירושו שהאחת מלמטה הוא השיבולת שיוצא מן העצם הקטן שהוא פרק בפני עצמו בסנטרו וכ״כ הסמ״ג כי משם יוצא השיער שבין ב׳ השיבולת שבסנטר מימין ומשמאל. והרא״ש כתב בפר״ח ושיבולת הזקן מתחת הרי חמש. ובפירש״י כתב מקום חיבור הסנטר לעצם אחת מימין הסנטר וא׳ בשמאלו ושיבולת הזקן באמצע הרי שלש ובפי׳ י״מ כתב בסתם ואחת בשיבולת הזקן ואח״כ כתב הרא״ש ובפ״י דנגעים תנן איזהו הזקן מפרק של לחי עד פיקה של גרגרת וס״ל לרבינו דלא כתב הרא״ש כך אלא להביא ראיה לפר״ח שכתב ושיבולת הזקן מתחת הרי ה׳ דר״ל דהפיאה החמישית היא שיבולת הזקן היוצא מתחת פיקה של גרגרת ששם הוא סוף הזקן ויוצא ממנו כמו שיבולת ונראה לעין באותן שממולאים בזקן הרבה אבל לפירש״י הפיאה החמישית אינה מתחת כלל אלא שיער השיבולת היוצא מעצם הקטן כמפורש בדבריו ולכן כתב רבינו בפר״ח ואחת למטה בסוף הזקן בגרגרת ובפירש״י כתב ואחת למטה בסוף הזקן דהיינו מה שיוצא מעצם הקטן ובפי׳ י״א כתב בסתם ואחת למטה משום דמ״ש שי״א ואחת בשיבולת הזקן אין ללשון זה הכרעה אם כפר״ח אם כפירש״י משא״כ במ״ש ר״ח ושיבולת הזקן מתחת דמשמע מתחת הגרון בגרגרת ששם יוצא שיבולת והוא סוף הזקן מיהו כל שאר השיער שתחת הגרון אין בו איסור כלל לכל הפירושים וכן נראה מדברי הפוסקים והמפרשים כולם שאין שם סוף ואין נקרא בשם פיאה מה שא״כ לפר״ח בגרגרת ששם סוף הזקן ויוצא ממנו שיבולת ונקרא בשם פיאה וכן קבלתי מפי מורי החסיד מהרר״ש בן מהר״ר ליב מלובלין ז״ל ומה שהקשה ב״י על דברי רבינו והניח הדברים בצ״ע התיישב על נכון מתוך מ״ש ודו״ק:

(יב) ומ״ש וכתב א״א הרא״ש ז״ל וירא שמים וכו׳ בתחילת פ׳ אלו הן הלוקין כתב כן ומשמע דבתחת הגרון מלבד אצל הגרגרת לא קאמר הרא״ש דאין להעביר תער כיון שאין שם סוף זקן מיהו באגרת הר״ר יונה והסמ״ק הזהיר על כל השיער שתחת הגרון ומביאו ב״י והכי נקטינן ואפי׳ במספריים כעין תער דמדינא שרי בזקן וכמ״ש ב״י יש ליזהר כמ״ש בתרומת הדשן בסימן רצ״ה. והרב בהגהות ש״ע כתב מיהו נראה דתחת הגרון אין לחוש בזה הואיל ואינו עיקר מקום הפיאות עכ״ל. ולפעד״נ דלמאי דפי׳ לר״ח דהוי עיקר פיאה החמישית סמוך לפיקה של גרגרת וכדמשמע להדיא מדברי הרא״ש ורבינו ע״כ צריך ליזהר שלא יגלח תחת הגרון כלל לא בתער ולא במספריים כעין תער שהרי מפורסם הוא שהרבה נוהגים לגלח כל השער שתחת הגרון ומשחיתים עיקר הפיאה סמוך לגרגרת שאין מגלחין לחצאין שאר השער תחת הגרון ולהניח שיבולת הזקן בגרגרת אלא מגלחין הכל על כן מחוייבים למחות בידן ולגזור עליהן בעונש חמור שלא יגלחו כלל אף חחת הגרון אפי׳ במספריים כעין תער מיהו הא ודאי שרי כשאינו מגלח בסמוך לבשר לגמרי אלא מניחו קצת שער דאין כאן השחתת זקן:

(יד) אשה שיש לה זקן מותר להשחיתו פ״ק דקידושין:

(טו) ומ״ש ואינה חייבת על השחתת זקן האיש כ״כ הרמב״ם ומשמע דאיסורא מדרבנן מיהא איכא לא מיבעיא להרמב״ם דאפי׳ בהקפה דשריא להקיף את עצמה אפ״ה ס״ל דאיכא איסורא באשה להקיף את ראש האיש א״כ כ״ש בהשחתה אלא אפי׳ לספר המצות שכתב שהיא מותרת להקיף את האיש כי היכי שמותרת להקיף את עצמה מ״מ בהשחתת הזקן איכא איסורא מדרבנן להשחית זקן האיש והב״י כתב דלספר המצות דמתיר לאשה להקיף את האיש ה״ה דמותרת להשחית זקן האיש וכן פסק בש״ע ובספר כסף משנה כתב דאף להרמב״ם שרי להשחית זקן האיש. ולא נהירא לי אלא לדברי הכל אסור מדרבנן לאשה להשחית זקן האיש:

(טז) כתב הרמב״ם השפה מותר לגלחו וכו׳. עד לא נהגו ישראל להשחיתו אלא לגלח קצתו כצ״ל וכ״כ בסוף הל׳ ע״ז וכתב ב״י ואיני יודע טעם למנהג זה שכתב שנהגו וכו׳ ולי נראה מלשון הרמב״ם שאמר ואף על פי שהוא מותר לא נהגו ישראל להשחיתו וכו׳ דרצונו לומר כיון שנהגו העכו״ם להשחיתו על כן לא נהגו ישראל להשחיתו דאסור לישראל להתדמות להם בגילוח שער כמו שהם עושין כמבואר בסימן קע״ח דגם זה בכלל ובחוקותיהם לא תלכו:

(יז) ומ״ש לא נהגו ישראל להשחיתו אלא לגלח קצתו וכו׳ פירוש לא נהגו בהשחתה בתער אלא לגלח קצתו במספריים ואף ע״ג דמדינא אפי׳ בפיאות עצמן מותר במספריים כעין תער מ״מ לא נהגו אף בשפה בהשחתה בתער אלא במספריים ודלא כפי׳ ב״י ע״ש: